הספורט היחיד שעסקתי בו עד לפני שנתיים היה אכילה נמרצת. מודה, אני ומאמץ גופני מעולם לא הצלחנו להתחבר, לצערה הרב של אמא שלי, שהיתה בצעירותה מתעמלת חובבת בשלל מקצועות ספורט, משחייה ועד מקבילים מדורגים.
באיזה שהוא שלב התחברתי לאיינגר יוגה והתאמנתי לאורך שנים, גם זה בקושי לא מבוטל ותוך שמירה על דופק נמוך ככל הניתן.
המעבר לתזונה טבעונית לא שינה הרבה מהבחינה הזו וגם לא הזיז יותר מדי למחוג המשקל.
ככה זה כשאת כתבת אוכל, בשלנית, מנחת סדנאות בישול ומפתחת מתכונים, כל היום (והלילה) שלי סובבים סביב בישול ואכילה במסעדות.
הירידה הראשונית במשקל אחרי הפרידה מהבשר, מוצרי החלב והביצים עתירי השומן והכולסטרול, "התאזנה" די מהר עם שמירה על סטנדרט גרגרני של אוכל טבעוני טעים, משובח ולפעמים אפילו מושחת.
שבו הצלחתי לשלב את האהבה שלי לאוכל עם האג'נדה החדשה שאימצתי, להימנע מפגיעה בבעלי חיים דרך הצלחת ובכלל.
אבל דווקא אורח החיים הזה זימן לי תפנית שלא דמיינתי, בדמות מפגש עם עידו, מנהל רשת מסעדות "ליב".
במסגרת העבודה שלי, סייעתי לרשת להרחיב את התפריט הטבעוני שהם מגישים ללקוחותיהם.
תוך כדי אחת השיחות עם עידו בנושא, הוא סיפר לי שבדיוק חזר מריצה. גלגלתי עיניים מהעבר השני של הקו ברחמים משולבים בסלידה. החמאתי לו על כך שהוא עושה את זה לעצמו מרצונו הטוב. "את לא מבינה על מה את מדברת", הוא נזף בי בצדק. "כושר זה משהו משנה חיים, בדיוק כמו שטבעונות משנה את החיים".
אוקי, בסדר, זה עדיין לא אומר שאני חייבת לעשות משהו לגבי זה, חשבתי לעצמי.
אוי ואבוי, מה אני יכולה כבר לומר אחרי משפט כזה? לא יכולתי לעמוד בפני האתגר והבנתי שאין ברירה, אצטרך לחפש בארון את הטייץ.
במקביל עידו מתנסה באתגר 22 ימי טבעונות לפי התכנית שבנינו, התחלתי לצאת להליכות (מזל שאני גרה ליד הפארק) ובמקביל הגעתי למכון הכושר פעמיים בשבוע, לאימוני כח. לא היה קל אבל האמת, היה בסדר. הלכתי בפארק מהר ככל שיכולתי (לא כמו הליכה בקניון, אתם יודעים), מסתכלת בתדהמה על שלל הרצים ורוכבים האופניים שעוקפים אותי בסיבוב. אימוני הכח היו נסבלים, התחלתי עם משקלים קלים, תרגילי בסיס שחשפו אותי לראשונה למושגים כמו "סקווט" ו"לאונג'", ועבודת TRX שמתבססת על משקל הגוף האישי, ככה שלא יכולתי לבוא בטענות לאף אחד חוץ מלעצמי. הופתעתי לגלות שזה לא היה מאד קשה ובטח שלא הרגשתי שום דבר מכל ההפחדות ששמעתי בעבר לגבי טבעונות – לא הייתי חלשה, לא היו לי סחרחורות ואני מקווה שגם לא הייתי חיוורת יותר מכרגיל.
התחלתי לחשוב שכושר זה לא דבר כל כך נורא.
"לא, לא", נשמע הקול הפנימי הנחוש שלי, "אני לא רצה".
סיפרתי לעידו את הסיפור קורע הלב על ריצת ה-2000 בסיום התיכון, בה הגעתי אחרונה לקו הגמר.
וגם זה בזכות אחד הבנים שתפס לי את היד ופשוט גרר אותי את 500 המטרים האחרונים, רק בשביל שאהיה זכאית לתעודת בגרות.
לא רצה, לא יודעת לרוץ, לא יכולה לרוץ, לא נושמת, כואב לי בצד, אין מצב.
מצד שני, שג'ינג'ית ע'קשנית כמוני לא תסיים את האתגר כמו שצריך?
קיבלתי את כל המידע כדי להתחיל לאט ובזהירות – איך להחזיק את הגוף, איך כף הרגל אמורה ללטף את המסלול, ובאיזה קצב להתחיל. וכך מצאתי את עצמי מתאמנת בריצה של דקה והליכה של 2 דקות, עוד דקה ושוב הליכה של שתי דקות. זה היה נורא! לא יכולתי לחכות שדקת הריצה תסתיים, עד כדי כך היה לי קשה.
הבנתי שקיבלתי מעידו מתנה ענקית, שזאת תהיה שטות גמורה לעצור כאן, אחרי שסוף סוף משהו הצליח להקים אותי משולחן האוכל ולגרום לי לזוז ברצינות. החלטתי להמשיך, תוך כדי שאני משתדלת גם לפתח קצת יותר אחריות למה שאני שמה על הצלחת.
במסעדות זה בדרך כלל יותר קשה, אבל גם שם אפשר להזמין מנות מסוימות, לא להתפרע עם הכמויות ולא להגזים עם האלכוהול.
כך עברה שנה שלמה של התמדה: ריצות בפארק בכל מזג אוויר, אימוני כוח כמה שרק אפשר וגם בנסיעות לחו"ל לא ויתרתי על הפארקים המקומיים וחדרי הכושר של בתי המלון, כדי לא לאבד את הקצב.
לקח קצת זמן עד שהעזתי להודות, שהפכתי להיות אחד מהאנשים המוזרים האלה שהייתי מסתכלת עליהם בפארק.
הפכתי למתאמנת קבועה, שרצה בפארק גם כשזה אומר לקום מוקדם בשבת בבוקר.
את סוף השנה הראשונה שלי כספורטאית מתחילה, חגגתי בהשתתפות במרוץ הרשמי הראשון שלי – מקצה עשרה קילומטר במרתון תל אביב, אותו סיימתי בתוצאה של שעה אחת ו-4 דקות.
הסיפור האישי והקטן שלי הוא סיפורם של הרבה מאד אנשים ונשים שהיו בטוחים ש"אין להם את זה".
ששום דבר לא יצליח לשנות אותם ולגרום להם להתחיל לזוז.
אני יכולה למצוא בו לא מעט מוסרי השכל, שאימצתי גם לתחומים אחרים בחיים.
צאו לדרך ושיהיה בהצלחה!
הכותבת הינה: אורי שביט, בעלת בלוג המתכונים טבעוניות נהנות יותר
הטופס אינו מחייב והוא לשם קבלת מידע רלוונטי להתאמה פוטנציאלית