הדר הברמן פניאל, מתאמנת לשעבר ומאמנת כושר כיום

הסיפור מתחיל לפני 3 שנים בערך, משהו כמו שנה אחרי שסיימתי לימודים (תקשורת אינטראקטיבית ועיצוב גראפי).
הייתי אז בערך שנה כבר ב"שוק העבודה" ועבדתי בבורסה ברמת גן.
משמע – הספורט היחידי שעשיתי היה מהרכבת למשרד – 10 דקות הליכה עמוסת פיח וסיגריות במהירות של 1 קמ"ש בגלל עומס האנושי.

כבר חיכיתי שבנזוגי השאנן יציע לי נישואים 🙂 מודה. ורציתי להיות מוכנה.
בנוסף ובעיקר, הרגשתי שאני מתחרפנת ומתחילה להשתגע מהשגרה.
אז יש אנשים שהולכים לשבת אצל פסיכולוג.
אני – אנרג'ייזר וסופר-היפר מטבעי, הייתי מוציאה פסיכולוג מהדעת.
מה הפתרון – מאמן אישי!!!!

אז חיפשתי ברשת והגעתי לעלית פיטנס. ואז התקשרתי לאלעד.
אלעד, בעל החוש השישי לקליטת אנשים/טיפוסים/וחיות אחרות, בלי למצמץ הרבה, שלח אליי את עומר.
ההתחלה היתה נטולת זוהר לחלוטין (עומר ואני עדיין זוכרים אתזה כאילו זה היה אתמול).
הופעתי לאימון הראשון עם נעלי טניס בלויות ישנות, חולצת ספונג'ה, ואיזה טרנינג מכיתה ו'.
45 שניות ריצה נגמרו בהתנשפויות מטורפות, סקווט היה אתגר, פלאנק נשמע לי כמו קללה בתורכית. הכול עומר קיבל בהבנה וסבלנות.
אני לא אגיד לכם שהוא לא חפר לי!!
בהתחלה, חשבתי שהוא לעולם לא יפסיק לדבר ולהסביר (שוב, אני היפר וחסרת סובלנות!),
בדיעבד, הסתבר לי שהבחור כל כך יודע מה שהוא עושה.
הוא בנה אצלי בסיס, הבנה, טכניקה. בהזדמנות זו אני מבקשת סליחה על כל הפעמים שאמרתי לך "עומר! סתום כבר!! תן לסבול בשקט!"
הכול היה איטי והדרגתי!

אבל – מאוחר יותר, אחרי אזה 8 חודשים (עדין לא זוהר) הוא לקח אותי למרוץ הראשון שלי.
5 ק"מ באייל. נגנבתי! התפוצצתי מאושר. התלהבתי בטירוף! ועומר נצמד אליי.
היום אני מבינה איזו השקעה זו כשאתה רץ מנוסה להיצמד במרוץ של 5 ק"מ למישהו שרץ 6דקות לק"מ. אבל בכל מקרה זה עבר בהצלחה.
אחרי זה מרוץ ראשון של 10 ק"מ. גם עומר ליווה אותי. מיוזמתו!
במרוץ 10 ק"מ הראשון שלי השתנתי מפחד! זה היה בכ"ס והסיום שם זה עלייה.
ב500 מטר האחרונים (כבר ראיתי את השער!!) לא יכולתי לרוץ יותר ועברתי להליכה. עומר עודד אותי וניחם אותי, אמר שזה שטויות. שההישג עצמו זה הרצון והאמביציה להשתתף במרוצים. הוא צדק!!!!

הייתי עם עומר איזה שנה וחצי, אפילו שנתיים באופן פחות רציף.
מיליון דברים קרו מאז (מעבר לזה שכבר התחתנתי עם השאנן 🙂 ועומר היה שם להתרגש איתי מהטבעת באימון שהיה יום אחרי ההצעה. אבל אני מדברת בהקשר שלנו – ספורט וריצה) –
זה התחיל בזה שרציתי להיות עומר 🙂 אז התחלתי בללמוד בוינגייט.
במקביל גם נכנסתי חזק לקטע של מרוצים.
בדיוק עכשיו אני מסכמת שנה (עונה שנייה וראשונה בלי עומר) של מרוצים.
עשיתי המון. תלאביב, ירושלים, שטח… השבוע אני משתתפת בארוע ריצת שליחים מדהים ומוטרף שנקרא הר לעמק, ונרשמתי למרתון ראשון באוקטובר, באמסטרדם!!
בנוסף!! אלעד, שהכיר אותי משיחות בנינו במהלך השנתיים ומעומר, שלף אותי מהבור ברמת גן. אני היום מאמנת כושר אישית וגאה בעלית פיטנס.
אלעד נתן לי הזדמנות כי הוא ראה את הדרך שעשיתי! ובלעדיו ובלי עומר…. אין סיכוי שזה היה קורה!!!
הספורט, הריצה האימונים הם היום 110% מחיי, תשאלו את השאנן. הוא יספר לכם.
אם בעבר חייתי "מסופשבוע לסופשבוע" כמו שאומרים, היום אני חיה מריצה לריצה..

בעוד כחודש אני לוקחת שתי מתאמנות יקרות ואהובות שלי למרוץ 5 ק"מ ראשון. בשוהם.
הלוואי ואמן שאהיה חלק בשינוי בחייהם כמו שעומר ואלעד היו בשבילי 🙂
ובכלל, כל המתאמנים שלי שנשיג יחד את המטרות שלהם וגם נגלה ביחד מטרות שלא ידענו שקיימות בכלל!
כמו שהיה לי עם עומר!
אני רצה היום חצאי מרתון כמו נמרה!
אני מאמנת באימון פונקציונאלי וקטלבלס ואני הכי בעניינים 🙂
זה ממש לא היתה המטרה שלי כשהתחלתי עם עומר לפני 3 שנים והופ! אני הכי מאושרת בעולם!
ודרך אגב, זה ממש לא מחייב שלכולם הספורט ייקח חלק כזה נכבד בסדר יום.
אבל כן שייקח חלק קבוע ושיגרתי!!

אוהבת אותכם אלעד+עומר!
אוהבת אותכם מתאמנים שלי!! אני אעשה בשבילכם הכול!!

ונ.ב, עומר – אם אנחנו קובעים לקפה ואני מבריזה, זה רק בגלל שאני עכשיו מאמנת כושר עסוקה בעלית פיטנס 🙂 זה לא אומר שאני לא אוהבת אותך.. סליחה